אתגר הגדרת וחקר התקווה / אפרת בארי

​

מהי תקווה?

שאלה זו נשאלה לאורך שנים רבות, במהלכן זכתה "תקווה" להגדרות סובייקטיביות מגוונות, המדגישות את מהותה האבסטרקטית ואת טבעה הלא ברור. עם זאת, המשותף לכלל ההגדרות הינו כמיהה, לעתים קולקטיבית ולעתים אישית, למעבר ממצב קשה למצב רצוי (הקר-אוריון, 2014). תכונותיה המורכבות והסובייקטיביות של התקווה, הקשו על חקירתה ועל הבנת משמעותה הפסיכולוגית (לוי, 2010).

התאוריות הפסיכואנליטיות, קיימו, במשך שנים רבות, חלוקה דיכוטומית על אודות משמעות התקווה, באופן המדגיש את אופייה הדיאלקטי: פרויד (1920) ראה בתקווה כמיהה למימוש פנטזיות רגרסיביות, הקשורה בעיקרון העונג ומפריעה לקיומן של חוויות בוגרות ומספקות. הוא טען כי יש לוותר עליה לטובת עיקרון המציאות (פרויד, 1920 בתוך פלורסהיים 2008). גם פרברן (1952) התייחס לתקווה ככמיהה כוזבת ואשלייתית, היוצרת פתולוגיה וכי רק ויתור על התקווה, יאפשר שינוי (פרברן, 1952 בתוך פלורסהיים 2008). גישות מאוחרות יותר, ראו בתקווה כמקדמת בריאות נפשית ופיסית ומאפשרת חוויות עשירות ומספקות (מיטשל, 2003). דיכוטומיה זו עשויה להסביר את הקושי שבמציאת הגדרה נאותה וממצה לתופעת התקווה ובשל כך, גם את הקושי בחקירתה. כך או כך, ניתן לומר כי חרף הוויכוחים בנוגע להשפעתה של התקווה על האדם ואולי דווקא בגינם, קונצנזוס הוא כי לתקווה תפקיד מכריע בחיינו.

​

תקווה- מינקות לבגרות

לתקווה הוויה ייחודית, המתפתחת באופן אישי לאורך שלביי התפתחותו של אדם. ניתן לדמיינה כמעין ישות עצמאית המקננת באדם לאורך חייו ומסייעת לו להתמודד עם האתגרים שבדרך. תופעת התקווה מתרחשת כבר מינקותו של אדם. תיאוריות ההתקשרות דנות בחשיבותה של תקווה להתפתחות התינוק, בקשריו הראשוניים עם דמויות משמעותיות בחייו. תהליך התפתחותה מתחיל בקשריו של התינוק עם הדמויות המטפלות הראשונות בחייו, המהוות גשר לקשר שלו עם העולם החיצון, החדש והמבלבל, באמצעות החושים ומאפשרות לו לצבור חוויות טובות, מזינות ומחזקות, באמצעותן יתרחש בהמשך, תהליך הנפרדות. חוויות אלו "נספגות" בעצמי הגרעיני ומטרתן לבסס בקרבו כלי עזר, משאב, בו יוכל להשתמש בעת הצורך. שם המשאב: "תקווה" (יעקובי, 1989; נוי, 1995 בתוך לוי, 2010). 

אריקסון (1963), התייחס לתקווה כמשאב המקדם צמיחה. הוא ראה בה כראשונה והבסיסית ביותר מבין "הסגולות החיוניות", המעוררת באדם חיות, החודרת לכל שלב ברצף חייו (אריקסון, 1963 בתוך מיטשל, 2003). הוא ראה במעבר בין שלב התפתחותי אחד למשנהו, אתגר התפתחותי ייחודי, הטומן הזדמנויות לצמיחה ולהתפתחות. פוטנציאל זה והפעולה למימושו, מצויים בתקווה. גם הוא האמין כי התקווה מתגבשת כבר בינקות המוקדמת, בשלב האמון הבסיסי לעומת אי האמון הבסיסי בו התקווה עדיין מצויה בצורתה הבלתי-מודעת. תקווה ראשונית זו מתקיימת במשאלות ובכמיהות ינקותיות, היא צומחת ומתפתחת עם התפתחות התינוק ונחשבת קונסטרוקטיביסטית- המעוררת בו חיוניות בכל שלב ברצף חייו (לוי,2008). לפי וויניקוט (1966), אין צורך לוותר על תקוות ינקותיות, כי אם יש לעוררן ולהחיות אותן, כדי שתוכלנה לצמוח ולהתפתח לכדי תקוות בוגרות יותר, באמצעות תהליך הבשלה אורגני וטבעי (ויניקוט 1966,  בתוך פלורסהיים, 2008). בהמשך, לפי Erikson (1963), מתפתחת התקווה המודעת, סביב גילאי ארבע עד שש, בשלב ה-"יוזמה מול אשמה", בו בולטת יוזמתו של הילד למגוון פעילויות, על סמך הצבת מטרות ופעולה להשגתן. שני סוגי תקווה אלו, בלתי-מודעת ומודעת, מלווים את התינוק, הילד והבוגר, לאורך כל שלביי התפתחותו, כשמידת השפעתן משתנה בין שלב התפתחותי אחד לאחר (Erikson, 1963 בתוך לוי,2008). רגע המפגש, בחדר הטיפולים, בין מטפל ומטופל, הינו מפגש מורכב של שני עולמות, לעתים שונים בתכלית, אולם בבסיסו, מהווה הוא מפגש בין שני סובייקטים (ארון, 1996). תקוותו של כל אחד מהם הושפעה ועוצבה על ידי תהליכיי התפתחות שחווה, מינקות עד בגרות, לאורך מסע חייו והיא מהווה אינטגרציה של עבר הווה ועתיד. יכולתם של שני הסובייקטים להכיר בקיומה של התקווה, לתפוס אותה, להעיד עליה ולהחזיקה, היא במובן מסוים, פועל יוצא של מסעם ההתפתחותי והשלכותיו. לכל תקווה, בכל אדם, יש פרופיל, המחכה להצטייר.

​

תקווה בטיפול
התקווה חקוקה ביכולת המנטאלית האישית של האדם ובהיותה בסיס לשינוי עתידי, להתמרה ולצמיחה, במסגרת טיפול ובכלל. לאחר חוויית משבר, ממלאים תקווה וחוסן, תפקיד ייחודי ומשמעותי בהתמודדות, בצמיחה ובהחלמה (כהן, פראשה ומרכוס, 2009 בתוך קויפמן, 2011). במפגש הטיפולי, נפגש המטפל עם עולמו הפנימי של המטופל, שהעדרה של התקווה ניכר בו, עם חוויית טראומה אישית וחוויית אבל ואובדן משתקים. במהלך מפגשים אלה, מתמודדים המטפל והמטופל עם תהליכיי יצירת ברית טיפולית, בניית אמון, התקרבות, הקשבה, אמפתיה, קבלת התכנים העולים בטיפול, הכלתם ועיבודם, לצד סכנת אובדן השליטה, המאיימת. המטפל נתפס כדמות מגוננת ומכילה, עליה משליך המטופל את עמדותיו, רגשותיו, חוויותיו, כעסיו ותסכולו, שבתוכם מהדהדים בהיחבא גם ציפיותיו ותקוותיו המוצפנות באותה העת. טיפול הוא נקודת מפגש של תקוות ו/או של העדרן (קויפמן, 2011). במטופל המגיע לטיפול, מגולם, גם אם באופן חבוי, הרצון להשיב לעצמו את תקוותו שאבדה. לעתים מצריך הדבר הגדרה מחדש של תקוותו, באופן שיתאם את המציאות העכשווית, בה הוא חיי. במטפל מגולמת התקווה לסיוע, לעתים לריפוי (מיטשל, 2003). משברו של המטופל, עשוי ליצור משבר בקרב המטפל ולהוות איום עליו ועל תקוותו (מיטשל, 2003). על כן, שאלות הנוגעות לתקוות המטפל והמטופל והיחסים בין תקוות אלו, מלוות את התהליך הטיפולי לכל אורכו.

הצורך להגדיר את מושג התקווה, להסבירו ולהבין את משמעותו, הגביר את העיסוק המחקרי והקליני בו, בעיקר בהקשר של התמודדות עם איום וטראומה (יעקובי, 1989 בתוך לוי, 2010). מחקרים אלו היו פנומנולוגיים במהותם והתבססו על דיווחים קליניים מצד מטפלים ועל תצפיות קליניות. במסגרתם, נבחנו ביטוייה הבלתי מודעים של התקווה, אצל המטפל ואצל המטופל והאופן בו נפגשות שתי התקוות בחדר הטיפולים (מיטשל, 1993 בתוך לוי, 2012). אלו הביאו להכרה בהיות התקווה תופעה רציפה, המתרחשת לאורך כל שלבי הגדילה וההתפתחות, באופן מודע ובלתי מודע ובהכרחיותה לגדילה, לחיים ולשינוי (לוי, 2006 בתוך קויפמן, 2011).